האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה כ-250,000 נפש נכון לשנת 2019. שיעורה של האוכלוסייה מכלל אוכלוסיית הנגב עולה על 25% ושיעורה מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל עומד על 13%. בשנת 2035 צפויה האוכלוסייה הבדואית בנגב למנות כ-508,000 נפש. כ- 75% מן האוכלוסייה הבדואית מתגוררים ב-18 יישובים מוכרים והיתר בכפרים בלתי מוכרים. אזורי ההתיישבות המרכזיים של האוכלוסייה הבדואית מתחלקים לשניים: תושבי יישובי קבע, תושבי המגזר הכפרי, ב-120 ישובים מוכרים ולא מוכרים, סוגיה מורכבת בפני עצמה והעיר רהט,  השנייה בגודלה בנגב ובאוכלוסייתה.

הרשויות המקומיות בחברה הבדואית

קיימות 11 רשויות מקומיות בחברה הבדואית, כולן באשכול סוציואקונומי 1 במדד החברתי כלכלי. הן כוללות שש מועצות מקומיות (תל-שבע, ערערה בנגב, כסייפה, חורה, לקיה, שגב שלום), העיר רהט,  שכוללת מעל 70,000 תושבים ומועצות האזוריות נווה מדבר ואל קאסום המאגדות את היישובים הקטנים. יתר האוכלוסייה, 30% מכלל התושבים, מתגוררים בכפרים בלתי מוכרים. הרשויות המקומיות סובלות מתשתיות לקויות וחסרות במימון מדינה. כבר בעת הקמתן, רמת הפיתוח שנעשתה בהם הייתה נמוכה: לא פותחה מערכת ביוב וניקוז מספקת, כבישים ודרכי גישה לא נסללו בצורה מיטיבה, ולא תוכננו שטחי מסחר, פיתוח ויזמות כלכלית. אולם גם בהמשך, הקמתם של מבני ציבור ובהיקף הולם לגודל האוכלוסייה, פיגר מאחור.  היכולת העצמית של הרשויות הבדואיות לפצות על העדר מקורות מדינה היא מוגבלת בשל העדר פעילות כלכלית מקומית, המהווה מקור הכנסה משמעותי בקרב רשויות חזקות. שיעור אבטלה גבוה, ורמות הכנסה נמוכות, מצמצמות גם את מקור ההכנסה   ממיסי תושבים, בעוד הצורך בשירותים ציבוריים שמספקות הרשויות גבוה מאוד בשל העובדה שמדובר באוכלוסיות חלשות. 

גם מאפיינים חברתיים ותרבותיים תורמים את חלקם למצבה של האוכלוסייה הבדואית בנגב. על אף מגמות שינוי, מדובר בחברה מסורתית ושבטית, כאשר השייכות השבטית ומאבקים בין שבטים משפיעים על בחירת נבחרי ציבור, ייצוג בקרב ההנהגה, איוש משרות, קבלת החלטות והקצאת משאבים. התוצאה באה לביטוי גם בהתנהלות ניהולית חלשה במספר מימדים (מערך ארגוני, שגרות ניהוליות, תכנון, תקצוב, מעקב אחר החלטות), ביכולת למנף משאבים ויכולות מקומיים, וליצור קשרים ושותפויות בעלי ערך להתפתחות וצמיחה.

בתחום הרווחה והתעסוקה, נמצאת רמת החיים של האוכלוסייה הבדואית ובפרט של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, נמוכה במידה רבה מרמת החיים הממוצעת ביישובים היהודיים ואף מזו שבמרבית היישובים הערביים בישראל. שיעור התעסוקה בקרב הגברים הבדואים הוא 60%, והוא נמוך בהרבה מזה של כלל הערבים ושל היהודים. שיעור התעסוקה בקרב הנשים הבדואיות נמוך בהרבה 22% והפער בינן לבין הנשים היהודיות הוא משמעותי ביותר. סה"כ ב- 8 השנים הקרובות תגדל אוכלוסיית התושבים בגיל העבודה ב 21,250 נפש.  בעוד 3 שנים בכ 6,250 נפש.  ב - 5 השנים שלאחר מכן בכ- 15,000 נפש. המשמעות האסטרטגית היא שב 3 השנים הבאות ועוד יותר ב 8 שנים הקרובות, אנו צפויים לגידול בכמות כוח העבודה הפוטנציאלי ולשינוי באופיו - האוכלוסייה בגיל העבודה תהיה צעירה יותר.  לכך משמעות והשלכה לקביעת יעדי המדיניות האסטרטגית והאופרטיבית. ברמה האזורית, ישנם שיתופי פעולה להקמתם של אזורי תעשייה ותעסוקה משותפים עם בין הרשויות בנגב, וביניהן הרשויות הבדואיות. הראשון, הוא אזור התעשייה המשותף בצומת להבים, "עידן הנגב" והינו משותף לרהט, למועצה האזורית בני שמעון ולמועצה המקומית להבים, שהוקם לאחרונה. האזור השני, שנמצא עדיין בשלבי תכנון, הוא אזור התעשייה "שוקת", אשר יהיה שייך לחורה, לקיה, מיתר והמועצה האזורית בני שמעון. כמו כן, גם העיר באר שבע, בשיתוף עם מועצה אזורית בני שמעון ומועצה מקומית שגב שלום, מתכננים את הקמתו של אזור תעסוקה בשטח משותף להן. 

תכניות ממשלתיות וסוגית הסדרת ההתיישבות 

סוגית הסדרת ההתיישבות של הבדואים בנגב מלווה את הבדואים ואת מדינת ישראל מזה שנים. על אף ועדות רבות ומשאבים רבים שהושקעו, בפועל לצערנו, לא הושגה עד היום התקדמות משמעותית בנושא. בשטח, לעומת זאת, גדל הפער בין האזרחים הבדואים לכלל החברה הישראלית, והיישובים הבדואים כולם נמצאים כיום ברמה הסוציו-אקונומית הנמוכה בישראל וסובלים ממחסור בתשתיות ובשירותים.

בשנים האחרונות ניתן לראות כי מסתמנת מגמה של שינוי הן בהבנה של ממשלת ישראל את חשיבות ההשקעה באוכלוסייה הבדואית בנגב ובשיקום האמון מול חברה זאת, והן ברצון ובנכונות של האוכלוסייה הבדואית להוביל לשינוי. שתי החלטות ממשלה שהתקבלו (מס' 3708 ומס' 2937) נועדו לתגבר משמעותית את המשאבים המושקעים בחברה ובכלכלה הבדואית בנגב, ולהבטיח הקצאת משאבים יותר שוויונית בין הבדואים ליתר החברה.